Following is the speech I gave as the Hebrew University of Jerusalem PhD convocation valedictorian upon my PhD conferment. The speech is presented in the language in which I gave it—Hebrew. Appologies to non-Hebrew speakers.
מורותינו ומורינו חברי הסגל,
משפחות אהובות,
אורחים נכבדים,
חברותיי וחבריי הדוקטורים, התבקשתי לשאת דברים בשמכם ביום מרגש זה, וזו זכות גדולה עבורי. מיד לאחר שהתבקשתי לעשות זאת, עוד בטרם סיימתי לעכל לגמרי את מלוא משקל האחריות שהוטלה על כתפיי, החלה לנקר במוחי השאלה "איך מדברים בשם קבוצה כל כך גדולה ומגוונת?". אכן – מה משותף למסיימת הדוקטורט במדעי הטבע ולמסיים הדוקטורט במדעי הרוח? מה משותף לדוקטורית הטרייה למדעי המחשב ולדוקטור הטרי למשפטים? האמת היא, כפי שמובן היטב לכל אחת ואחד מכם, שרב המשותף על השונה בינינו – לנגד עיני כל אחת ואחד מאתנו ניצבת מטרה יחידה: חקר האמת וגילוי האמת.
לצערנו הרב, המחויבות לאמת, שהינה כה ברורה־מאליה עד שכמעט לא עלה בדעתי להתייחס אליה, הופכת בעת האחרונה לפחות ופחות ברורה מחוץ לכותלי האקדמיה, עם צמיחתה של תופעה מטרידה מאוד של הכחשת עובדות. המופע המוכר והברור ביותר של תופעה זו הוא כנראה תופעת ה"פייק ניוז" (חדשות הכזב) שכולנו נתקלים בה השכם והערב – סילוף ההיסטוריה, או סילוף נתונים – סילוף עובדות. הדבר הפך כה נפוץ עד שלעתים קרובות, כאשר אני מוצא את עצמי מעיר לאחד מחבריי על מידע לא נכון שהוא פרסם בפייסבוק, התשובה היא "מה זה משנה? המסר שזה מעביר הוא נכון!". למרות כל זאת, לדאבוני תופעת ה"פייק ניוז" איננה המופע של הכחשת העובדות המדיר שינה מעיניי יותר מכל. אכן, הכחשת העובדות התגלגלה בשנים האחרונות לכדי הכחשת המדע – לא רק הכחשה של עובדות או נתונים נקודתיים, אלא התנגדות לכל אחד מיסודות הדיון המדעי באשר הוא. התנגדות זו היא הכר הפורה, לדוגמא, לצמיחתן של קבוצות המתנגדות לחיסונים – קבוצות המתנגדות למה שהינו אולי המתנה הגדולה ביותר שנתן המדע לאנושות עד כה. את מתנגדי החיסונים לא מעניין ידע מדעי שנצבר, ולא מעניינים אותם נתונים מקיפים מאין כמותם שנאספו לאורך עשרות שנים; הם כופרים בניתוח שיטתי של מידע, כופרים בשיטה המדעית כולה, ונצמדים כעיוורים למקרה אחד שעליו הם שמעו, על אף מחקר מקיף המצביע על כך שמדובר בלא יותר מאשר צירוף מקרים עגום. הם לועגים להתמקצעות ארוכת־שנים כשלנו, שמי כמותכם יודעים עד כמה אין לה תחליף על מנת לייצר מומחיות, הם בזים לה, והם חושבים שדי בצפייה מזדמנת בסרטונים באינטרנט על מנת להפוך למומחים שביכולתם לבצע בחירה "מושכלת" – כמה אירוני השימוש שלהם בביטוי הזה – לגבי חיסון ילדיהם. את כפירתם זו בידע האנושי, שרלטנים אלה משווקים כהתנגדות ל"עריצות" של האקדמיה. כפי שכולנו יודעים, אין תיאור שמתאים פחות לאקדמיה מאשר "עריצות": האקדמיה בנויה סביב ויכוח ודיון, צמאה לבחינה עצמית ולכוחות חדשים, ועורגת לידע חדש מכל מקור שהוא. בכל אסכולה מדעית שהיא, מדעניות צעירות ומדענים צעירים כמותכם בונים לעצמם שם על ידי ניפוץ הנחות יסוד ועדכון של ידיעותינו אודות העולם, אך עושים זאת אך ורק תוך התבססות על נתוני אמת ועל ניתוח שיטתי ואובייקטיבי שלהם. עם זאת, עם יד על הלב – הדימוי של האקדמיה כמועדון חברים סגור, שאותו מפיצי הבורות והלועגים להתמקצעות מנצלים באופן ציני לצרכיהם, לא צמח בריק. חברותיי וחבריי, בין אם פנינו לאקדמיה, לחינוך, לתעשייה, או לכל עשיה מבורכת אחרת, התואר "דוקטור" נישא אתנו באשר נלך. אתו, נישאר שליחים ושגרירים של האקדמיה, ושל הידע והאמת. בין אם נמשיך במחקר ובין אם לאו, חובתנו תהיה למצוא את השפה המתאימה להפיץ ולהנגיש ידע ולתקשרו; לעולם לא להתנשא על אדם שמבקש ללמוד ולא לוותר על אדם כזה בגלל פערי שפה, ידע מוקדם או תרבות; ולעולם לא לאפשר לאקדמיה להיתפס כמגדל שן עריץ. אם אנחנו לא נעשה זאת, יש חשש שאף אחד אחר לא יעשה זאת.
חברותיי וחבריי, המדע הופך בימינו לשיתופי מאי פעם. על המאמרים שמזקקים את עבודות הדוקטורט של רובנו חתומים שותפות מחקר ושותפי מחקר רבים, ועם זאת המסלול של הדוקטורט הוא אחד הבודדים שאני מכיר. במסלול הזה אמנם מנחינו היו שם כדי להאיר לנו את הדרך ולייעץ לנו ללכת בה, אך אם עצרנו, האטנו, איבדנו ריכוז או סטינו מהמסלול, בסופו של דבר אף אחד מלבדנו לא יכול היה לגרום לנו לחזור אל התלם. חברותיי וחבריי הדוקטורים – הדוקטורט של כל אחת ואחד מכם הוא הישג אישי ויחידני מרהיב. כל הכבוד! עם זאת ועל אף הכול, ההישג הזה הוא לא רק שלנו. ההישג הזה שייך גם לבני ובנות הזוג שחתכו לנו סלט בערב שלפני דדליין למרות שהיה תורנו לעשות זאת. ההישג הזה שייך גם להורים שנסענו אליהם עם הילדים כדי שנוכל לנוח קצת, או לעבוד קצת בראש צלול. ההישג הזה שייך גם לסבתא ולסבא שביקרנו לעתים תכופות מעט פחות ועם זאת רק חיזקו אותנו, הבינו ותמכו. ההישג הזה שייך לילדים שלנו, שהתגעגעו אלינו כשהיינו בכנסים, ולחברים שלנו שעל אף שהזדמן לנו לפוגשם לעתים יותר נדירות, בכל פגישה כזו נדמה היה כאילו לא התראינו אך ימים ספורים. ברשותכם, חברותיי וחבריי, מושב הכבוד האמתי בטקס הזה איננו על הבמה – הוא על המושבים המדורגים שמולנו. תודה רבה לכם, אורחינו האהובים, על ההבנה והתמיכה שלכם לאורך המסלול האינסופי הזה, שהעניקו לנו משנה כוח, שהיה חיוני מאין כמותו.
לא אוכל לסיים את דברנו, כמובן, מבלי לומר תודה רבה לכם, מנחותינו היקרות ומנחינו היקרים, שהרשיתם לנו לשבת ליד קלחתכם וללמוד מכם אט־אט את רזי המקצוע. חובנו אליכם גם הוא חוב שלא נוכל לפרוע לעולם, אלא לכל היותר נוכל להשתדל לפרוע ולו קמצוץ ממנו כלפי הדורות הבאים. בהקשר זה, הרשו לי לומר מילה אחרונה לאלה מאתנו שימשיכו למשרה אקדמית. היום שבו לכן ולכם יהיו תלמידות ותלמידי דוקטור קרוב הרבה יותר משנדמה. הערב, אני מבקש מכן ומכם לחקוק היטב בזיכרונותיכם את חוויות הדוקטורט שלכם, בטרם תתעמעמנה. זכרו כיצד מילה אחת מהמנחים שלכם הצליחה לרומם את רוחכם אל־על או לנפצה לרסיסים. זכרו זאת, והתייחסו לשליחותכם העתידית בחרדת קודש.
אם כך, חברותיי וחבריי, ניתן לתמצת את כל דבריי אליכם בפשטות: התייחסו בחרדת קודש אל האמת, אל חובתנו להנגיש את האמת, אל אהובינו ואל תלמידינו.
חזקו ואמצו, המשיכו לאתגר ולהגשים את עצמכם, עשו חיל, הישארו בנות ובני אדם ושאו ברכה באשר תלכו.